הודעה לבעלי האתר
)
מנשה המוזר! סיפור ונקודה למחשבה!
"השנה אנחנו לא משאירים אפילו משלוח מנות אחד בבית" אמרה רעות כשהתקרב חג פורים. "לא רק שכל הממתקים האלו לא טובים לשיניים של הילדים, חג הפסח מתקרב! איך אנחנו אמורים לנקות את הבית אם יש ביסלי מתחת לספה ופירורי עוגיות בחדר המשחקים?"
רונן נאנח. הוא אף פעם לא הבין מה יקרה אם הילדים יהנו מקצת ממתקים. נכון, חג הפסח מתקרב. אבל כבר מראש השנה אשתו מזכירה לו שחג הפסח מתקרב. בעצם, כבר ברגע שנגמר חג הפסח נשמעות הקריאות "אל תיכנס לחדר הזה עם חמץ ביד!"
הפעם רעות התכוונה לעמוד על שלה.
דפיקות בדלת. "פורים שמח!" השכנה נכנסת עם משלוח מנות ביד. במטבח רעות כבר מחכה עם נייר צלופן, אריזות יפות וכרטיסים מאויירים בליצנים צבעוניים. את הממתקים היא מחלקת באריזות שונות שיועברו הלאה.
בשעות אחר הצהריים המאוחרות היא סוף סוף יכלה לחייך. הבית היה ריק מכל שריד של ממתק. רשימת משלוחי המנות הייתה מחוקה; כל מי שהיה צריך לקבל קיבל. כל משלוח מנות שהגיע פורק והועבר הלאה. רק שתי חפיסות קטנות של בונבוניירה נשארו בצד, אחת בשביל הילדים ואחת בשביל ההורים.
סעודת פורים החגיגית התבשלה בסירים והדיפה ריח ניחוח, כשלפתע היא שמעה דפיקות בדלת. מי זה יכול להיות?
"שלום, הו, איזה יופי, תודה שבאתם, רק רגע אני כבר חוזרת..." היא רצה למטבח, אמרה שלום לבונבוניירות ואילתרה משהו ברגע האחרון. משפחת ברששת! מי היה מאמין שהם בכלל יופיעו. היא הייתה בטוחה שהם נסעו לבקר את הסבא והסבתא. טוב, כנראה שלא. אבל עכשיו היא נשארה עם משלוח מנות ענק עם כל הממתקים מהם היא חששה כל כך: עוגיות מתפוררות, שקית מלאה בסוכריות טופי, נשנשים. אוי ואבוי! מה עושים עכשיו?
"רונן, אתה יכול לבוא לכאן רגע?"
"מצטער אני עסוק."
"זה דחוף! ממש דחוף. בבקשה תבוא למטבח."
רונן נכנס. מבט אחד על השולחן והוא כבר הבין.
"משלוח מנות מיותר, אה?"
"כן. אבל אנחנו חייבים להוציא אותו מהבית."
"זה רק משלוח מנות אחד" הוא התחיל לומר אבל היא קטעה אותו. "אחד? זה מספיק לשלושים משפחות. אנחנו לא יכולים להשאיר אותו בבית. אתה יכול אולי לחשוב מה אפשר לעשות איתו?"
"אהמממ. בואי נחשוב ביחד. לכל השכנים כבר נתנו, המורים גם קיבלו, בת דודה שלך גם הייתה ברשימה. מי עוד נשאר? אף אחד."
"אז בוא ניתן למישהו שבכלל לא תיכננו לתת. מישהו שאנחנו לא רגילים לתת. מישהו כמו..."
"כמו?"
"נו. תחשוב."
"אני לא מצליח לחשוב על כלום. הראש שלי כבר כואב מרוב מחשבות."
"עוד מעט נאכל את הסעודה, תשתה קצת 'לחיים' והראש יפסיק לכאוב. אבל אנחנו חייבים לתת את זה למישהו!"
"מישהו, מישהו... יש לי רעיון עצום! מנשה המוזר! אני בטוח שמשפחת ברששת לא נתנה לו משלוח מנות. אני אעביר אותו בשלימותו. רק תסירי את הכרטיס ברכה שלהם ותצמידי כרטיס ברכה משלנו."
"אתה גאון! אני מקווה שהוא בבית."
מנשה המוזר היה שכן שגר מעבר לכביש. אף אחד לא ידע מי היה הראשון שהעניק לו את השם מנשה המוזר, אבל כולם הסכימו שזה היה תואר שהלם אותו להפליא. הוא כמעט ולא דיבר, תמיד היה נראה קצת מוזנח, וגם מבקרים לא היו לו. הילדים לא חיבבו אותו והוא לא התייחס אליהם. היה נכנס ויוצא מהבניין בלי לעורר תשומת לב מיותרת, כשלפעמים ממלמל משהו לא ברור. גם רונן לא בדיוק הכיר אותו; מדי פעם היה נתקל בו בבוקר או בערב כששב מהעבודה, אבל לא יותר מכך.
רונן ווידא שמשפחת ברששת כבר עזבה את המקום, לקח את משלוח המנות ועשה את דרכו אל הבניין ממול. הלב שלו דפק קצת מהר, אולי חשש מהמפגש עם מנשה המוזר. מי יודע כיצד הוא יגיב? האם הוא יצעק, יחייך או שוב ימלמל כמה מילים לא ברורות?
הוא דפק בדלת.
"מצטער, אין לי כסף בשבילכם" נשמע מבפנים קולו של מנשה המוזר.
"מנשה... אההה... אני לא רוצה כסף" הוא גימגם. "זה אני, רונן, השכן מהבניין ממול."
"רק רגע".
הוא הרגיש כיצד מנשה מציץ בו מבפנים. אחרי דקה של דומיה הדלת נפתחה לרווחה.
"צהריים טובים ופורים שמח. באתי לתת לך משלוח מנות לחג."
"לי?"
רונן הרגיש שפניו מסמיקות. הוא הינהן בראשו.
"אתה הראשון שמביא לי משלוח מנות השנה." מנשה נענע את ראשו כאילו מנסה להיזכר במשהו. "בעצם, אני חושב שכבר חמש שנים לפחות לא קיבלתי משלוח מנות מאף אחד."
רונן רצה להגיד שהוא מצטער, ושזה כל-כך לא נעים לו, ואולי שאר השכנים פשוט מתביישים כי הם לא מכירים אותו, ומהיום ואילך הוא ישתדל להיות יותר נחמד ואולי גם להזמין אותו לסעודת שבת, ו...
אבל הוא לא אמר כלום.
"ממש יפה מצידך" אמר מנשה המוזר, שפתאום לא נראה כל-כך מוזר. "אני מעריך את זה. תוכל להמתין כאן בבקשה?"
דקה לאחר-מכן הופיע מנשה עם אריזה יפהפייה בה היו מפוזרים פירות טרופיים ובקבוק יין משובח. "זה בשבילך. הכנתי את זה אתמול בערב כדי שאם מישהו יבוא ויתן לי משלוח מנות, אוכל לתת לו בחזרה."
רונן רצה לבכות, אבל הוא עצר את עצמו.
"אריזה ממש יפה. יש לך טעם טוב."
"תודה, וחג פורים שמח גם לך" אמר מנשה כשהוא מחייך חיוך רחב וסוגר את הדלת.
קוראים יקרים! בואו כולנו נקדיש כמה רגעים, על הסובבים אותנו, כן, אותם אלו שאולי אין מי שיתן להם משלוח מנות ויחס... אז בואו נהיה כמו שעם ישראל יודע להיות... עם קדוש ורחמן!
רונן נאנח. הוא אף פעם לא הבין מה יקרה אם הילדים יהנו מקצת ממתקים. נכון, חג הפסח מתקרב. אבל כבר מראש השנה אשתו מזכירה לו שחג הפסח מתקרב. בעצם, כבר ברגע שנגמר חג הפסח נשמעות הקריאות "אל תיכנס לחדר הזה עם חמץ ביד!"
הפעם רעות התכוונה לעמוד על שלה.
דפיקות בדלת. "פורים שמח!" השכנה נכנסת עם משלוח מנות ביד. במטבח רעות כבר מחכה עם נייר צלופן, אריזות יפות וכרטיסים מאויירים בליצנים צבעוניים. את הממתקים היא מחלקת באריזות שונות שיועברו הלאה.
בשעות אחר הצהריים המאוחרות היא סוף סוף יכלה לחייך. הבית היה ריק מכל שריד של ממתק. רשימת משלוחי המנות הייתה מחוקה; כל מי שהיה צריך לקבל קיבל. כל משלוח מנות שהגיע פורק והועבר הלאה. רק שתי חפיסות קטנות של בונבוניירה נשארו בצד, אחת בשביל הילדים ואחת בשביל ההורים.
סעודת פורים החגיגית התבשלה בסירים והדיפה ריח ניחוח, כשלפתע היא שמעה דפיקות בדלת. מי זה יכול להיות?
"שלום, הו, איזה יופי, תודה שבאתם, רק רגע אני כבר חוזרת..." היא רצה למטבח, אמרה שלום לבונבוניירות ואילתרה משהו ברגע האחרון. משפחת ברששת! מי היה מאמין שהם בכלל יופיעו. היא הייתה בטוחה שהם נסעו לבקר את הסבא והסבתא. טוב, כנראה שלא. אבל עכשיו היא נשארה עם משלוח מנות ענק עם כל הממתקים מהם היא חששה כל כך: עוגיות מתפוררות, שקית מלאה בסוכריות טופי, נשנשים. אוי ואבוי! מה עושים עכשיו?
"רונן, אתה יכול לבוא לכאן רגע?"
"מצטער אני עסוק."
"זה דחוף! ממש דחוף. בבקשה תבוא למטבח."
רונן נכנס. מבט אחד על השולחן והוא כבר הבין.
"משלוח מנות מיותר, אה?"
"כן. אבל אנחנו חייבים להוציא אותו מהבית."
"זה רק משלוח מנות אחד" הוא התחיל לומר אבל היא קטעה אותו. "אחד? זה מספיק לשלושים משפחות. אנחנו לא יכולים להשאיר אותו בבית. אתה יכול אולי לחשוב מה אפשר לעשות איתו?"
"אהמממ. בואי נחשוב ביחד. לכל השכנים כבר נתנו, המורים גם קיבלו, בת דודה שלך גם הייתה ברשימה. מי עוד נשאר? אף אחד."
"אז בוא ניתן למישהו שבכלל לא תיכננו לתת. מישהו שאנחנו לא רגילים לתת. מישהו כמו..."
"כמו?"
"נו. תחשוב."
"אני לא מצליח לחשוב על כלום. הראש שלי כבר כואב מרוב מחשבות."
"עוד מעט נאכל את הסעודה, תשתה קצת 'לחיים' והראש יפסיק לכאוב. אבל אנחנו חייבים לתת את זה למישהו!"
"מישהו, מישהו... יש לי רעיון עצום! מנשה המוזר! אני בטוח שמשפחת ברששת לא נתנה לו משלוח מנות. אני אעביר אותו בשלימותו. רק תסירי את הכרטיס ברכה שלהם ותצמידי כרטיס ברכה משלנו."
"אתה גאון! אני מקווה שהוא בבית."
מנשה המוזר היה שכן שגר מעבר לכביש. אף אחד לא ידע מי היה הראשון שהעניק לו את השם מנשה המוזר, אבל כולם הסכימו שזה היה תואר שהלם אותו להפליא. הוא כמעט ולא דיבר, תמיד היה נראה קצת מוזנח, וגם מבקרים לא היו לו. הילדים לא חיבבו אותו והוא לא התייחס אליהם. היה נכנס ויוצא מהבניין בלי לעורר תשומת לב מיותרת, כשלפעמים ממלמל משהו לא ברור. גם רונן לא בדיוק הכיר אותו; מדי פעם היה נתקל בו בבוקר או בערב כששב מהעבודה, אבל לא יותר מכך.
רונן ווידא שמשפחת ברששת כבר עזבה את המקום, לקח את משלוח המנות ועשה את דרכו אל הבניין ממול. הלב שלו דפק קצת מהר, אולי חשש מהמפגש עם מנשה המוזר. מי יודע כיצד הוא יגיב? האם הוא יצעק, יחייך או שוב ימלמל כמה מילים לא ברורות?
הוא דפק בדלת.
"מצטער, אין לי כסף בשבילכם" נשמע מבפנים קולו של מנשה המוזר.
"מנשה... אההה... אני לא רוצה כסף" הוא גימגם. "זה אני, רונן, השכן מהבניין ממול."
"רק רגע".
הוא הרגיש כיצד מנשה מציץ בו מבפנים. אחרי דקה של דומיה הדלת נפתחה לרווחה.
"צהריים טובים ופורים שמח. באתי לתת לך משלוח מנות לחג."
"לי?"
רונן הרגיש שפניו מסמיקות. הוא הינהן בראשו.
"אתה הראשון שמביא לי משלוח מנות השנה." מנשה נענע את ראשו כאילו מנסה להיזכר במשהו. "בעצם, אני חושב שכבר חמש שנים לפחות לא קיבלתי משלוח מנות מאף אחד."
רונן רצה להגיד שהוא מצטער, ושזה כל-כך לא נעים לו, ואולי שאר השכנים פשוט מתביישים כי הם לא מכירים אותו, ומהיום ואילך הוא ישתדל להיות יותר נחמד ואולי גם להזמין אותו לסעודת שבת, ו...
אבל הוא לא אמר כלום.
"ממש יפה מצידך" אמר מנשה המוזר, שפתאום לא נראה כל-כך מוזר. "אני מעריך את זה. תוכל להמתין כאן בבקשה?"
דקה לאחר-מכן הופיע מנשה עם אריזה יפהפייה בה היו מפוזרים פירות טרופיים ובקבוק יין משובח. "זה בשבילך. הכנתי את זה אתמול בערב כדי שאם מישהו יבוא ויתן לי משלוח מנות, אוכל לתת לו בחזרה."
רונן רצה לבכות, אבל הוא עצר את עצמו.
"אריזה ממש יפה. יש לך טעם טוב."
"תודה, וחג פורים שמח גם לך" אמר מנשה כשהוא מחייך חיוך רחב וסוגר את הדלת.
קוראים יקרים! בואו כולנו נקדיש כמה רגעים, על הסובבים אותנו, כן, אותם אלו שאולי אין מי שיתן להם משלוח מנות ויחס... אז בואו נהיה כמו שעם ישראל יודע להיות... עם קדוש ורחמן!
